בית המשפט העליון דחה את הערעור בפרשת הסיוע להתאבדות
בית המשפט העליון הישראלי דחה, ברוב של שני שופטים מול שופטת אחת, את הערעור הפלילי ע"פ 4347/23 בעניין "פלונית נגד מדינת ישראל". בית המשפט הותיר על כנן את ההרשעה בסיוע להתאבדות ואת העונש שהטיל בית המשפט המחוזי.
עיקרי הדברים
- •התיק: ע"פ 4347/23
- •בית המשפט: בית המשפט העליון הישראלי
- •ההחלטה: 11 בדצמבר 2025
- •התוצאה: הערעור נדחה ברוב של 2 מול 1
- •העונש: 6 חודשי עבודות שירות ופיצוי בסך 10,000 שקל
- •הוראת החוק: סעיף 302 לחוק העונשין, התשל"ז–1977
מה קרה
צעיר שניסה בעבר להתאבד היה מאושפז במחלקה פסיכיאטרית סגורה בבית החולים "הדסה עין כרם", והתנייד בכיסא גלגלים. שם הכיר את המערערת; על פי קביעות בית המשפט, השניים שוחחו יחד על התאבדות. ב-16 בדצמבר 2018 סייעה לו האישה לצאת מהמחלקה במרמה, להגיע לבניין בן עשר קומות ברחוב יפו בירושלים ולעלות לגג. בהמשך חזרה בה מכוונתה למות וניסתה לשכנע את האיש לחזור בו מהחלטתו, אך הותירה אותו על הגג, ולאחר מכן הוא קפץ אל מותו.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את האישה בסיוע להתאבדות לפי סעיף 302 לחוק העונשין, התשל"ז–1977, בתיק ת"פ 20737-05-20. בית המשפט קבע כי הייתה מודעת לרצינות כוונותיו של המנוח וכי ביצעה פעולות שאפשרו לו לממש את תוכניתו. נגזרו עליה 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, 18 חודשי מאסר על תנאי, צו מבחן למשך שנה ותשלום פיצוי בסך 10,000 שקל למשפחת המנוח.
מדוע נדחה הערעור
המחלוקת העיקרית התמקדה ביסוד הנפשי הנדרש לעבירה; ההגנה טענה כי המערערת לא פעלה במטרה לסייע להתאבדות וכי רשלנות בלבד אינה מספיקה. השופטים יוסף אלרון ועופר גרוסקופף קבעו כי פעולותיה המודעות — תכנון היציאה מהמחלקה הסגורה, הסעת האיש וסיוע לו לעלות לגג — נועדו לסייע במימוש התוכנית המשותפת. דעת הרוב קבעה כי העובדה שלא רצתה במותו של האיש וניסיונותיה המאוחרים לשכנעו לחזור בו אינם שוללים, כשלעצמם, אחריות פלילית.
המחלוקת בין השופטים
השופטת גילה כנפי-שטייניץ הייתה בדעת מיעוט; לשיטתה, התביעה לא הוכיחה מעבר לספק סביר כי המערערת פעלה במטרה לסייע למנוח להתאבד. עם זאת, דעת הרוב הותירה את ההרשעה ואת העונש על כנם. במקביל, השופט גרוסקופף ציין כי קיימים ספקות באשר להתאמת ההחלטה להעמיד את האישה לדין מלכתחילה, לנוכח מצבה הנפשי ונדירותם של אישומים מסוג זה, אך לא ראה בכך עילה לזיכויה.
הבסיס המשפטי להחלטה
סעיף 302 לחוק העונשין, התשל"ז–1977, קובע עונש של עד 20 שנות מאסר בגין שידול להתאבדות, מתן עצה להתאבדות או סיוע לה. דעת הרוב הבהירה כי לשם הטלת אחריות נדרש סיוע מודע ותכליתי במעשים המקילים על ההתאבדות, אך לא נדרש בהכרח רצון במותו של אדם אחר. השאלה אם מדובר בעבירה התנהגותית או בעבירה המחייבת את התרחשות התוצאה לא הוכרעה באופן סופי ואחיד; השופט אלרון הציע גישה אחת, ואילו השופט גרוסקופף סבר כי ראוי להותיר את הסוגיה הרחבה למקרה עתידי.
מה זה אומר בשבילך
ההחלטה מלמדת כי ניתן להרשיע אדם בסיוע להתאבדות גם אם לא רצה במותו של האחר ובהמשך ניסה לשכנעו לחזור בו. לפעולות מעשיות ומודעות המאפשרות את מימושה של תוכנית ההתאבדות או מקילות עליה במידה ניכרת יש חשיבות מהותית. אפשר להביא בחשבון את מצבו הנפשי האישי של הנאשם בעת הערכת האחריות והעונש, אך הוא אינו שולל בהכרח הרשעה.
למצוא עורך דין בתחום הזה
- עורכי דין: פרקטיקה כללית
- עורכי דין בТель-Авив
- עורכי דין בИерусалим
- עורכי דין בХайфа
- עורכי דין בРишон ле-Цион